<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער שלישי</h1>
<h2>דף כא:</h2>
אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, ואסיקנא רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. ואמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר, פי' לקבל מיחל הנוטף ממנו, עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו, ואסיקנא דליכא למיקם אהאי שיעורא וליכא תקנתא אלא דמיתינן תלת גללי דמלחא ושדי ליה בי דוגי, דדמא סריך בהדי מלחא, בתר הכי שפו ליה. וכתב המחבר דשמואל דאסר בככר שחתך עליה בשר משום ספק דם גמור הוא, ובי דוגי נמי לדם גמור הוא דחיישינן, וסגי בתלת גללי מלחא, דמלחא משאב שאיב ליה לדמא. ע"כ. ודבריו בזה כלן בשגגה, דודאי שמואל בההיא דככר שחתך עליה בשר לאחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי הוא, ודבר הניכר הוא לכל אדם ואין לך אדם טועה בזה, ואין לך אדם חותך בשר על ככר ולא על גבי כלי קודם שיעור זה, ואם כן לאחר שיעור זה אי אפשר לו לחוש לדם מן הדין, שכבר הגיע לכלל בשול וכל מה שיוצא ממנו מותר מן הדין. ואם תאמר קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, רבא היכי אכיל והלא פליטת אודם קודם לכן ודאי דם גמור הוא. וכן ההיא דבי דוגי אי אפשר דאתיא קודם שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, שהרי אמרו עליו שכלה כל מראה אדמומית שבו, ואע"פ שאמרו עליו דילמא תתאי בשיל עילאה לא בשיל, ודאי לא אפשר דלא בשיל כלל, כיון דתתאה מטא דבשיל לגמרי דכלה כל מראה אדמומית שבו, אלא לא בשיל שפיר קאמר, דלא בשיל כתתאה שרואה פני האור. ותו דאי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי הוא מראה אודם שבו, דם גמור הוא, ומי שרינן דם גמור לערב ולבלבל בהדי שומנא משום טעמא דמלחא דשאיב, מי בקיאינן דשאיב כוליה. ותו דלא אשכחן בשום דוכתא דשאיב מילחא דם המעורב בתוך משקה לח, ולא אמרו דמייתינן תרי תלת גללי מלחא אלא משום דדמא שכין וסריך בהדי מלחא, ואלו איכא למיחש לדם גמור, מי סמכינן בהכי למשרי ולבלול לכתחלה על דעת שנסמוך לומר שכל הדם יסתרך במלח ושפינן ליה בתר הכי ולא חיישינן למידי. אלא דברים אלו אינן ודברים בטלין הם. ועיקרן של דברים כדברי הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, והסכים עליהן מורי הרב רבנו משה ז"ל, דההיא דככר שחתך עליה בשר והא דבי דוגי בתרויהו מן הדין מותר, ותרויהו לאחר שהגיע לכלל מאכל בן דרוסאי, והוא מן הדין מבושל, ולא אמרו בככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה אלא מפני מראית העין, ולהכי אכיל ליה רבא וקרי ליה חמר בשר, דכיון שנבלע בככר אין בו מראית העין. ותו אמרינן משמא דשמואל דאין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, ומשום מראית העין, דודאי כבר הגיע למאכל בן דרוסאי ויותר מזה, דאין מניחין כלי תחת הבשר קודם לכן, ורב אסי אמר דליכא למיקם אהא מילתא ואהאי שיעורא, דזמנין דדמי לן דכלה מראה אדמימות שבו, ובו מיחל אדום ועדיין יוצא ממנו מראה אדום, וליכא תקנתא אלא בהני תלת גללי דמלחא דסריך דם ביה ותו לא חיישינן למראית העין, ושמואל הוה סבירא ליה דאיכא למיקם עלה דמילתא. ואלו דברים ברורים.
<h2>דף כב.</h2>
עוד כתב דדם האיברים כל היכא דפריש אסור בלא תעשה, וכל היכא דלא פריש מותר, והיכא דלא יצא לחוץ אלא דפריש ממקום למקום, חשבינן ליה כפירש לחוץ. ע"כ. ואינו נכון, שהרי הכשר מליחה לקדרה בשיעור שהייתה אינה מוציאה כל הדם, שאלו היתה משתהא יותר בודאי יותר היתה פולטת דם, אלא שהיתה פולטת בכדי שאין כח במים פושרין להפליטה יותר, ומשבאו לכלל רותחין אין לחוש, שהן חולטין אותה, כדמוכח בגמרא (קי"א, א') דרותחין חולטין וצומתין הדם. ובודאי כשמעבירין אותה מן המלח, כיון שלא פלט כל דמו בודאי יש בגופו דם שפירש קצת ולא הגיע לצאת, אלא ודאי כל שלא יצא לחוץ לא חשיב פירש ואין חוששין לו.
